כועסים? רותחים? מביטים בעיתון בתדהמה? ממלאים את אתרי האינטרנט בטוקבקים זועמים: לשם הולך הכסף שלנו, איזו מדינה דפוקה?
לא, אנחנו לא מדברים על דרישת התשלום על שידור משחקי המונדיאל בטלוויזיה - האירוע הראשון בשנים האחרונות שאנחנו זוכרים שהרים גל תרעומת וכעס ציבורי אמיתי בישראל. אנחנו מתכוונים לפרסום דו"ח השכר בסקטור הציבורי מאתמול; הצצה שנתית, חלקית, לתוך הגופים הציבוריים הניזונים מכספי משלמי המסים, האגרות וההיטלים.
התגובה המקובלת לדו"ח הזה היא בערך כמו לדו"ח מבקר המדינה - פיהוק ארוך, עלעול מהיר בטבלאות ובכותרות, הרהור בשאלה כיצד אני יכול לסדר לעצמי משהו דומה - וזהו. מחר כל זה כבר יישכח וייעלם.
האם הציבור הישראלי אדיש לחלוטין לאלה ששולחים יד לכיסו? עד לפני שבועיים חשבנו שהתשובה חיובית. אבל אז החליטו היזמים שרכשו את זכויות שידורי הכדורגל שהם ימקסמו את רווחיהם באמצעות מכירת הזכויות לטלוויזיה הרב-ערוצית במודל של תשלום - ופתאום עם ישראל ניעור לחיים. 500 שקל? 300 שקל? 100 שקל? חוצפה, שערורייה! זעקו עשרות אלפי צופים באתרי האינטרנט. להטיל חרם! הם צווחו במאות אלפי אי-מיילים שעפו ברשת.
מתברר שהציבור הישראלי יכול להיות קולני ועצבני כאשר מדובר בכדורגל; כל ישראלי שלישי משוכנע שהממשלה מחויבת לספק לו את משחקי כדורגל חינם.
ההתלהמות על משחקי הכדורגל לא ברורה: הלכו שני יזמים ממולחים, קנו זכויות למשחקי כדורגל והם מנסים למכור אותן לכל המרבה במחיר. זהו שוק חופשי. אם הממשלה סבורה שמשחקי כדורגל הם מצרך שצריך לסבסד אותו - שתודיע: כדורגל לפני סל בריאות.
לעומת זאת, כאשר מדובר בשירותי בריאות, רווחה, אשפוז, סיעוד, ניקיון, נמל, משטרה - כל הדברים הבסיסיים שהמדינה אמורה להעניק לנו, כל השירותים שנותנים הגופים שהדו"ח של אתמול מתייחס אליהם - על זה איש לא יטרח לכתוב מייל, לכתוב או לדבר.
מדי שבוע פוגש הישראלי הממוצע בכל אתרי האינטרנט, בעיתונים ובחייו הפרטיים באזלת היד, בשחיתות, בסיאוב, בחוסר היעילות ובביורוקרטיה הישראלית; פוליטיקאים לוקחים ונותנים שוחדים קטנים וגדולים, חברי מרכז מפעילים חברי כנסת כמו מריונטות, והסקטור הציבורי עולה על גדותיו בעסקנים ציניים חסרי כל ניסיון ניהולי ובפקידים ופוליטיקאים בכירים, שמציצים אלינו בכניעה מתוך כיסם של קומץ בעלי הון.
אבל הציבור אדיש, שקט, רופס - לא צועק, לא מתנקם בשום פוליטיקאי מושחת בקלפי, מגלה עניין מועט בהתנהלותם של האנשים אשר חיים מהמסים שלו, שאמורים לשרת אותו.
יזמי הכדורגל תבעו 309 שקל מההכנסה הפנויה של הישראלי חובב המשחקים - ועשרות אלפי אנשים צורחים. אבל כמה כסף משלמת המשפחה הישראלית הממוצעת בחשבון הסלולר המנופח שלה? מנופח הודות למבנה האוליגופוליסטי של מערכת הבנקאות? כמה משלמת משפחה ישראלית ממוצעת בעמלות לקרן הפנסיה, לחברת הביטוח, לבנק, ליבוא הרכב או עבור חלקי החילוף לרכב? כמה כסף אנחנו משלמים מדי חודש לכל המונופולים הגלויים והסמויים, במישרין או בעקיפין?
הסקטור הציבורי המורחב אוכל מדי שנה 50% מהתוצר של המשק; כמה אבטלה סמויה יש שם? כמה שחיתות? כמה מנגנונים מנופחים? הציבור רגיש למחירם של חלק מהשירותים והמוצרים שהוא צורך מהכנסתו הפנויה - אך שוכח שאת הנתח הגדול ביותר נוגסת הממשלה במסיה עוד לפני שהוא רואה שקל משכרו הנקוב.
דו"ח חריגות השכר בסקטור הציבורי הוא קצה הקרחון; הוא לא מספר על חוסר היעילות, הביורוקרטיה, הנפוטיזם והשחיתות שמתפשטים כמו סרטן במשק. הוא לא מספר על מיליארדי השקלים ששופכים גופים ציבוריים מדי שנה במכרזים, ברכש, בקרקעות ובהפשרות שמייצרים מולטי-מיליונרים בסקטור העסקי. הוא לא מספר את סיפורה של מדינה שבה על כל חמישה עניים יש יזם, מאכער או פקיד שחולש על כסף ציבורי.
כולנו נקרא הבוקר על המשכורות הגבוהות בחברת חשמל, אבל מי יספר לנו על המיליארדים המיותרים שהחברה שופכת על רכש ציוד, קרקע או שירותים? על עשרות הספקים, היבואנים והמקורבים המתעשרים סביב המפלצת הכלכלית הזאת? אבל כל אלה הם שטויות - רק שלא יגבו מאיתנו 309 שקל על כדורגל.
הוסף תגובה